מדיניות האיחוד האירופי

• הוראות הטיפול באשפת אריזות של האיחוד האירופאי מ- 1994, נחשבות כמתקדמות ביותר בעולם. הן מחייבות את היצרנים ואת המדינות החברות באיחוד להקים מערכות המגיעות ליעדי איסוף קבועים. היצרנים יכולים לפעול כדי לעמוד ביעדים באופן עצמאי (דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי בשוק מוצרי הצריכה) או להצטרף לארגון (תאגיד המיחזור, כמו אל"ה) אשר ממן את עלות האיסוף עבור היצרנים החברים בו.
• מערכות קולקטיביות כאלו נזקקות לאישור ממשלתי הניתן להן לאחר שהצדדים מגיעים להסכמה על תוכנית פעולה ויעדים.
• אחריות היצרנים מיושמת באמצעות ארגוני "הנקודה הירוקה" (“Green Dot”) . ברוב מדינות האיחוד האירופאי, ארגוני ההשבה מתבססים על היצרנים. גובים תשלום (היטל) מהיצרנים והיבואנים החברים בהם לפי כמות חומר האריזה, ללא קשר לתכולת או עלות המוצר הארוז.

מדינות סקנדינביה

אומרים שבסקנדינביה החוק עובד מצוין. חוק הפיקדון בסקנדינביה נוצר במטרה לעודד ולהגן על התעשייה המקומית. הוא מתבסס על דמי פיקדון גבוהים מאד ועל כך שהצרכנים במדינות אלו עדיין רגילים לשיטה של מיכלים למילוי חוזר. (בישראל קיים שימוש חוזר במיכלי משקה מזכוכית בלבד). במדינות סקנדינביה ממחזרים פחות מאשר במדינות בהן אין חוק פיקדון לצד אחריות יצרנים וחוק אריזות, כך צ'כיה וספרד ממחזרות יותר מאשר שוודיה ופינלנד.
בנוסף, כדאי לקחת בחשבון שהעלות בהפעלת שתי מערכות מקבילות, האחת לאיסוף מיכלי משקה והשנייה לכל היתר, גבוהה ב- 50%-150% מהפעלת מערכת אחריות יצרניים אחת לכל האריזות. חוק הפיקדון אינו מבטל את הצורך במערך איסוף למיחזור של מיכלים שאינם של משקאות, אך מוסיף לו עלויות ופוגע בשיעור המיחזור הכולל.  

במזרח הרחוק

• בקוריאה ובטייוואן היה חוק פיקדון אך הוא בוטל לאחר שאימצו את הפיתרון של אחריות יצרנים ב-2002-3.
• ביפן בדרום קוריאה ובטייוואן- ישנה אחריות יצרנים לסוגים מסוימים של אריזות.