מה עומד מאחורי הסיסמאות של תעשיית מיחזור

קטגוריה: טלויזיה
תגיות: מיחזור בקבוקים, תאגיד המיחזור אל"ה, פעילת מיחזור, איסוף בקבוקים

אושרת קוטלר : אנחנו עם המגזין שלנו. ממחזרים? אתם ממחזרים? יופי, נהדר, גם אני. נשאלת השאלה, האם מאמצינו נושאים פרי או שאנחנו מתאמצים לשווא? שלום לאבי עמית.
אבי עמית : ערב טוב, אושרת.
אושרת קוטלר : אני כמובן יודעת את התשובה, אבל בוא, תן לנו את זה. מה קורה?
אבי עמית : מה קורה? 80 אחוז הולך למזבלה כמו שפעם, רק 20 אחוז מהזבל שלנו ממוחזר וזה אחרי הרבה מאוד שנים שמדברים פה על מיחזור, זה מציב את ישראל במקום גרוע מאוד, הרבה יותר גרוע מרוב מדינות מזרח אירופה. למה זה קורה? למה אנחנו עדיין תקועים שם? בואי
נראה :
מרכז ראשון לציון, שבוע שעבר.
אבי עמית : זה רק אריזות? לאן זה? מלא הפח?
-ריק.
אבי עמית : למרות שכבר עשרים שנה מדברים פה על מיחזור, מחוקקים חוקים ושופכים כספים, רק חמישית מהזבל שלנו הולך למיחזור. מה לעשות עם זה?
-תעביר.
אבי עמית : קחו לדוגמה את האריזות. למרות שהן רבע מהזבל שלנו, רק 4.5 אחוזים מהן ממוחזרות. יאללה, לאוטו זבל. בורחים לי. רגע, חבר'ה, לא לברוח. אז למי זה טוב, שלא נמחזר ואיך עובדת השיטה שגורמת לרוב הפסולת להגיע למזבלה במקום למיחזור? באנו לפצח.

המרכז לחינוך סביבתי, חירייה.
אבי עמית : אח, איזה יופי. הר הזבל שהפך למרכז לחינוך סביבתי, משחקייה שכולה ממוצרים שמוחזרו, לימודי אשפתולוגיה לזיכוך נפשם של הזאטוטים והשיא, ספארי זבל. איזו מדינה מתוקנת.
חירייה, השבוע.
אבי עמית : פקק תנועה בכניסה לחירייה, חשבתי סגרו את המקום.
גיא סאמט, סמנכ"ל בכיר לשלטון מקומי המשרד להגנת הסביבה : מגיעים לכאן בסביבות 3,000- 4,000 טון ליום.
אבי עמית : 3,000-4,000 טון של זבל מגיעים לפה כל יום?
גיא סאמט : זבל, רובו נוסע לדרום.
אבי עמית : של מי זה?
גיא סאמט : הפסולת הזאת של מוזיאון ארץ ישראל.
אבי עמית : אוקיי.
גיא סאמט : גם המוזיאון שולח פסולת.
אבי עמית : טוב. בוא נלך לראות את הזבל?
גיא סאמט : בוא נלך לראות.
אבי עמית : יאללה. פח הזבל שלנו מורכב מכמה סוגי אשפה. 3 אחוזים ממנו הן מתכנות, עוד 3 אחוזים הן זכוכית, 4 אחוזים בגדים, 5 אחוז - פסולת בנייה, 16 אחוזים - נייר ו-20 אחוזים - פלסטיק, אבל החלק המשמעותי ביותר מהפח שלנו, הוא הפסולת האורגנית הרטובה, 40 אחוז מהזבל הוא שאריות מזון ודווקא במרכיב הכי משמעותי, מסתתר גם המחדל החמור ביותר.
גיא סאמט : כזה דבר אתה לא רואה בעולם המערבי.
אבי עמית : גיא סאמט, איש הזבל של ישראל, מודה בכנות בלתי אופיינית לפקיד בכיר, נכשלנו בענק.
גיא סאמט : בהתחלה, היו זורקים לפה פסולת בניין בכלל. בוודאי שהיא פסולת ראויה למיחזור, כן, עם עוד דברים אחרים, קרטונים ועץ. כאן, יצא לנו קלקרים, כן? ופסולת ביתית.
אבי עמית : את כל זה אפשר היה למחזר.
גיא סאמט : היה אפשר בוודאי למחזר. ברוב מדינות אירופה לא עושים את הפעולה הזאת, של לקחת ממשאית קטנה, להעביר למשאית גדולה ולשלוח למקום רחוק כדי להטמין בו. לא נעשה. אנחנו ביחס למדינות שהיינו רוצים להתייחס אליהן, אנחנו במצב הגרוע ביותר. אנחנו יותר גרועים מצ'כיה, מפולין ומשאר מדינות מזרח אירופה אפילו.
אבי עמית : למרות מסעי ההסברה לעידוד המיחזור, למרות שכל בית צריך לא רק מרפסת אלא גם פח צבעוני, למרות הילדים שמחנכים אותנו המבוגרים, איך להציל את העולם, למרות הכל, ישראל היא עדיין הר של זבל.
גיא סאמט : אני משקף לך את המציאות.
אבי עמית : שהיא כישלון טוטלי.
גיא סאמט : יש במדינת ישראל כישלון בתחום הפסולת.
אבי עמית : כבר שנים, המיחזור כאן תקוע סביב עשרים אחוז. כל שאר הזבל, מועבר להטמנה במזבלה, ממש כמו פעם. אני לא יכול לעמוד פה יותר, בוא נלך.
גיא סאמט : יאללה.
שכונת נווה זמר, רעננה.
-1, 2, 3, אקשן..
אבי עמית : כמה יחידות דיור?
מיכל הירש נגרי, מנכ"לית עיריית רעננה : בסופו של דבר, יהיו פה 3,500 יחידות דיור.
אבי עמית : כדי להבין את כישלון המיחזור, נמלטנו מהסירחון של חירייה לשכונה החדשה של רעננה, שכונה בלי זבל. אז הבעל פה בדירה 2 אחרי שהוא סיים לריב עם אשתו, מוציא את הזבל, לאן הוא הולך איתו?
מיכל הירש נגרי : הוא הולך איתו פה לחדר האשפה..
אבי עמית : ומה קורה לו?
מיכל הירש נגרי : נכנס..
אבי עמית : שני פירים?
מיכל הירש נגרי : שני פירים.
אבי עמית : פיר אחד לאשפה רטובה.
מיכל הירש נגרי : ופיר אחד לאשפה יבשה.
אבי עמית : אחרי שהרעננים היו אזרחים למופת והפרידו בין סוגי האשפה, צינור ענק שמחבר את כל בתי השכונה שואב את הזבל למתקן ייעודי בקצה השכונה.
שי מרגי, מנהל תפעול 'ריקטק' : אני רוצה לסיים פה את הטרמינל הזה. יאללה.
אבי עמית : שלום.
שי מרגי : אהלן.
אבי עמית : אבי.
שי מרגי : שי, נעים מאוד.
אבי עמית : אני יוצא מהדלת של הבית שלי, אני זורק בפיר אחד את הפסולת היבשה ובפיר אחד את הפסולת הרטובה.
שי מרגי : בדיוק.
אבי עמית : וזה הכל נשאב לפה.
שי מרגי : הכל נשאב לכאן, על ידי צינור אחד.
מיכל הירש נגרי : כאן, מהבית עד לכאן למעשה, הזבל עושה את דרכו תחת הקרקע.
אבי עמית : נכון שזה נשמע טוב מדי? אז בואו נלך לראות את הבעיה. רעננה הייתה העיר הראשונה בישראל שהצטרפה לפרויקט הדגל של המיחזור בישראל, פרויקט ההפרדה במקור, כלומר, הפרדה בתוך הבית שלנו בין אשפה יבשה לאשפה רטובה.
מיכל הירש נגרי : לכאן, תגיע האשפה היבשה, לשם תגיע האשפה הרטובה.
אבי עמית : חללים מיוחדים לפחים חומים נבנו, העירייה סיפקה פחים קטנים לתושבים, שיעורי הכנת קומפוסט היו הלהיט בקרב ילדי העיר, רק דבר אחד קטן שכחו.
מיכל הירש נגרי : חלקו של המשרד להגנת הסביבה היה להקים מתקני קצה, שטיפלו בפסולת הזאת. זאת פסולת שצריך לדעת לטפל בה.
אבי עמית : מתקני קצה, כלומר, מה קורה לזבל האורגני, הרטוב והיבש, כשהוא יוצא מהדבר הזה.
מיכל הירש נגרי : בדיוק, כשהוא מגיע למתקן.
אבי עמית : הבעיה היא, שלא הוקמו מתקני קצה?
מיכל הירש נגרי : בדיוק. אז החלטנו, שאם אין מתקני קצה, אנחנו נעצור את ההפרדה הזאת.
אבי עמית : הוצאתם את הפחים החומים?
מיכל הירש נגרי : הוצאנו את הפחים החומים.
אבי עמית : הפסקתם את הפרויקט של ההפרדה?
מיכל הירש נגרי : הפסקנו, נכון.
אבי עמית : אחרי חמישים מיליון שקלים שהשקיעה העירייה בפרויקט הייחודי להפרדת פסולת, החליטו ברעננה לעצור הכל. לאן הזבל כרגע הולך?
מיכל הירש נגרי : כרגע, הוא הולך..
אבי עמית : למטמנות?
מיכל הירש נגרי : כרגע הוא הולך למתקן הפסולת שלנו. הרגיל.
אבי עמית : הטמנה.
מיכל הירש נגרי : כן.
אבי עמית : באדמה.
מיכל הירש נגרי : נכון.
אבי עמית : בלי הפרדה.
מיכל הירש נגרי : נכון.
אבי עמית : בלי מיחזור.
מיכל הירש נגרי : נכון.
אבי עמית : תענוג. ורעננה לא לבד. רמת גן, חדרה, רמת השרון ואשקלון, כולן רשויות מקומיות שהצטרפו לפרויקט ההפרדה ופרשו ממנו, רק מפני שמישהו שכח להקים בזמן מתקני קצה.
מתקן חץ אקולוגיות, לטיפול בפסולת רטובה (אורגנית).
אבי עמית : מגיע לך מברוכ.
דורון ספיר : כן, נבחרתי לפני שלושה ימים.
אבי עמית : ל..?
דורון ספיר : להיות חבר בהנהלת ארגון הזבל העולמי.
אבי עמית : הגשמת חלום ילדות.
דורון ספיר : אפשר להגיד.
אבי עמית : דורון ספיר, לוקח אותנו לראות פטה -מורגנה, מתקן קצה לטיפול בפסולת רטובה. כל מה שאנחנו רואים פה עכשיו, זה פסולת רטובה, אורגנית, מופרדת שממוחזרת?
דורון ספיר : בדיוק.
אבי עמית : למרות שכאמור, הפסולת הרטובה היא כמעט מחצית מכלל הזבל, רק שני אחוזים ממנה ממוחזרים כיום בישראל.
דורון ספיר : מדינת ישראל הלכה להפרדה במקור, בלי שיהיו פתרונות קצה.
אבי עמית : מה זאת אומרת? אין מתקנים?
דורון ספיר : אין מתקנים. אנחנו באנו להקים מפעל שמטפל ב-1,500 טון ליום והמשרד להגנת הסביבה לא נתן שקל אחד לפתרון הקצה, של 1,500 טון ליום, של גוש דן. למה?
אבי עמית : אתה אומר, זה לא מספיק להגיד לי להפריד בבית.
דורון ספיר : ברור. למה לשגע את התושבים בלהפריד מוצר זה או אחר, כשאין לך פתרון קצה למוצר הזה?
אבי עמית : כמה מתקני קצה לטיפול בפסולת רטובה יש היום בישראל?
גיא סאמט : כשלושה מתקנים יש היום במדינת ישראל.
אבי עמית : בכל ישראל שלושה מתקנים?
גיא סאמט : יש עוד מתקנים שנבנים.
אבי עמית : אומרת לי מנכ"לית עיריית רעננה, המשרד לא הקים מתקן לטיפול בפסולת שהתושבים מפרידים ולכן בסוף, הכל הולך למזבלה, כמו לפני חמישים שנה.
גיא סאמט : עיריית רעננה החליטה לרדת מהפרויקט.
אבי עמית : כי?
גיא סאמט : מסיבות להערכתי, כלכליות. כלומר, הפרויקט לא היה יותר זול מאשר האלטרנטיבה שהיא הטמנה זולה בדרום.
אבי עמית : סאמט טוען, שהסיבה המרכזית לכישלון המיחזור היא שיותר זול להטמין מלמחזר. על כל טונה שמוטמנת, משלמות הרשויות היטל בסך 106 שקלים, זול משמעותית מגובה ההיטל המקובל באירופה, שהוא לפחות כפול. זאת אומרת, בסוף אתה אומר, המיחזור עולה יותר מהדבר הזה.
גיא סאמט : להשליך פסולת באדמה, זאת השיטה הזולה ביותר. מי שרוצה שיהיה לו זול, שיעשה את זה, אבל אנחנו חברה עם ערכים.
אבי עמית : זאת הסיבה שהרשויות המקומיות מעדיפות להמשיך ולהטמין, במקום להקים?
גיא סאמט : זאת הסיבה שהשוק בישראל הולך למחיר הכי זול כמו כל דבר בעולם.
אבי עמית : תעלו את המחיר.
גיא סאמט : יש לך התנגדות פוליטית להעלאות מחיר.
אבי עמית : של מי?
גיא סאמט : של השלטון המקומי.
אבי עמית : סאמט, מאישם את מרכז השלטון המקומי בפארסת המיחזור המועט. כמעט השכנענו אבל אז נזכרנו, בכתבה ששידרנו ב'המפצח' לפני שנתיים.
מתוך פינת 'המפצח', נובמבר 2015 :
אבי עמית : בואי, בואי שימי איתי יד, בואי.
ג'מילה ארדל-חכים : לא, לא, אל תגזים.
אבי עמית : הופה'לה. קצת מגעיל אבל לא נורא.
ג'מילה ארדל-חכים : שב אתה קודם.
אבי עמית : מה הבאת לי, ג'מילה?
ג'מילה ארדל-חכים : הדו"ח השנתי של הקרן. העודף התזרימי בתום שנת 2014 בקרן הניקיון עמד על כמיליארד שקלים.
אבי עמית : מיליארד שקלים הצטברו שם?
ג'מילה ארדל-חכים : כן.
אבי עמית : מתברר, שיש קרן שבה יותר משני מיליארד שקלים, שכל תפקידה להקים מתקני קצה.
דורון ספיר : מדינת ישראל גובה היטל הטמנה, עם היטל ההטמנה, היא אמורה להחזיר את זה לרשויות המקומיות כדי לתת פתרונות קצה. היא לא עושה את זה. כל הכסף נשאר בקרן לניקיון ואחרי זה, האוצר לוקח את זה למטרות אחרות. האוצר פשוט גונב את הכסף הזה מהרשויות המקומיות.
אבי עמית : ספיר לא ממציא שום דבר. בעבר כבר הלוותה הקרן 200 מיליון שקלים למשרד האוצר, כאילו המצב בתחום המיחזור הוא גן עדן.
דורון ספיר : ברגע שהמשרד להגנת הסביבה משנה את המדיניות כל שנתיים, בגלל שמתחלף שר, אז ככה זה גם נראה. אם יום אחד אומרים, תפריד יבש- רטוב וביום השני אומרים - תפריד אריזות וכל השאר וביום השלישי אומרים, רגע, אולי לא תפריד בכלל, אז מה התושבים יכולים להבין מזה? התושבים מבולבלים, הרשויות המקומיות עוד יותר מבולבלות ואין פתרונות.
אבי עמית : אלא שיש פתרונות והם אפילו שווים המון כסף.
עורך הדין אסף רוזנבלום, מנהל המחלקה המשפטית 'אדם, טבע ודין' : אולי אתה רואה זבל, אני רואה פה כסף.
אבי עמית : איפה אתה רואה כסף בזבל?
אסף רוזנבלום : אני רואה כאן פלסטיק.
אבי עמית : אני מריח סירחון.
אסף רוזנבלום : אני רואה כאן פלסטיק, אני רואה פה מתכת, אני רואה פה נייר וקרטון. אלה דברים ששווים המון כסף. חבל, אנחנו מבזבזים את כל המשאבים האלה ומטמינים אותם בקרקע.
אבי עמית : מהזבל שלנו אפשר לעשות כסף אם רק רוצים. מהפסולת הרטובה אפשר להפיק גז מתאן לתעשייה ודשנים יקרי ערך וזה קורה ואפילו בתמיכת גופים ישראליים, רק לא כאן. החודש הודיעו במיטב דש ובפניקס, על השקעה משותפת בסך 220 מיליון שקלים במפעלים למיחזור בבריטניה. כשהמשאית הזאת שם, שופכת עכשיו את הזבל של תל אביב..
אסף רוזנבלום : היא שופכת כסף. אנחנו מפסידים פה פעמיים, גם בגלל שהפסולת האורגנית מזהמת את החומרים היבשים ומפריעה לנו למחזר אותם וגם בגלל שהפסולת האורגנית בעצמה זה משאב אדיר. מדינת ישראל, היא מכורה להטמנת פסולת היום, בסופו של דבר, הציבור משלם על זה. אנחנו מבזבזים את המשאבים של עצמנו.
אושרת קוטלר : תראה, אני סופרת את הכספים, עשרה מיליארד שקלים - עודפי גבייה עוד מליאור קינן, יש לנו מובילאיי, עשרה מיליארד שקלים בקופה, עכשיו עוד מיליארד שקלים בקרן הזאת, שמלווה למשרד האוצר.. כאילו, הטמטום אין לתאר.
אבי עמית : יש כסף.
אושרת קוטלר : אבל תגיד בסוף, הבקבוקים שלי, בקבוקי הפלסטיק והזכוכית וניירות.. להמשיך? להמשיך לעשות את זה? זו טירחה גדולה.
אבי עמית : להמשיך, להמשיך, בטח להמשיך.
אושרת קוטלר : זה ממוחזר? זה כן ממוחזר?
אבי עמית : בדרך לכאן, לפני שנכנסתי לאוטו, הלכתי עם שתי השקיות, שמתי שקית אחת של בקבוקים בפח של הבקבוקים, שקית אחת של כל עיתוני החג בפח של..
אושרת קוטלר : אוקיי, כי זה כן עובד. את זה כן ממחזרים.
אבי עמית : זה כן עובד, אבל צריך להגיד, קודם כל זה שולי מאוד, מסך הזבל הכולל שיש לנו. אני צריך להגיד משהו על שני דברים. אחד, זה האריזות, רק חצי מיצרני האריזות הצטרפו להסכמי המיחזור עם תאגיד המיחזור תמיר, שהוא זה שאחראי על המיחזור של האריזות, כך שרוב האריזות לא ממוחזרות ובנוגע לבקבוקים, יש מפעל אחד בישראל, שממחזר בקבוקים, הוא על סף סגירה, הוא נמצא ברמת חובב ומה שקורה היום זה, שאת רוב הבקבוקים שאנחנו משליכים לכלובים האלה, מסיעים באוניות לחו"ל, למחזר אותם בטורקיה, במקומות אחרים.
אושרת קוטלר : לא ייאמן.
אבי עמית : פתרונות מאוד לא סביבתיים.
אושרת קוטלר : מיליארד שקלים בקופה, שמישהו יעשה משהו. תודה רבה לך.
אבי עמית : רק צריך לרצות. תודה.

לחץ לשמיעת הכתבה